פסק-דין בתיק פש"ר 1851-05

מונחת בפניי בקשתו של הנאמן לנכסי החייב צינדר עדיאל (להלן: "החייב") להורות לכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") להעביר לידי קופת הפש"ר כספים של החייב המוחזקים על ידה.

בתגובתה לבית המשפט פירטה כלל אודות כספי החייב המצויים בחזקתה;

נכון ליום מתן צו הכינוס ביום 26.6.06 עמדו יתרות הפוליסות על שם החייב על סך של 55,575 ש"ח סה"כ.

כמו כן ציינה כלל כי לחייב יתרת חוב בגין הלוואות שנטל מכלל על סך של 48,091 ש"ח וכי יתרת חוב זו תקוזז מיתרת ערכי פדיון הפוליסות ששועבדו כנגד מתן ההלוואות.

לאחר שהנאמן עתר לקבלת מידע ומסמכים נוספים מאת כלל הוא העלה בתגובתו המשלימה טענות נוספות כנגד כלל:

על פי הנתונים שהועברו לנאמן, מציין הלה כי כלל מחזיקה בכספי פושט הרגל בסך של 80,510 ש"ח כאשר לטענתה של כלל הכספים משועבדים להבטחת הלוואות שנטל החייב.

כמו כן עולה כי החייב חדל לשלם את הלוואותיו כסדרן ביום 1.12.04 בעת שהיתרה הכוללת של ההלוואות עמדה על סך של 24,997 ש"ח.

לטענת הנאמן המועד לגיבוש החוב הינו היום בו חדל החייב מלשלם את ההלוואות כאשר כלל לא פעלה לגביית החוב הנ"ל ולמימוש השעבוד שהחזיקה משך שבע שנים לאחר גיבוש החוב, עד למועד בו תבע הנאמן את הכספים למעשה.

לטענת הנאמן, כלל אינה יכולה להמשיך ולגבות את הריבית המוסכמת על ידי הצדדים לאחר יום גיבוש החוב וממועד זה ועד למועד צו הכינוס חישוב הריבית צריך להיעשות על פי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. יוצא בזאת כי לשיטת הנאמן חובו של החייב לכלל עומד על סך של 26,172 ש"ח בלבד נכון ליום מתן צו הכינוס.

טענה נוספת של הנאמן היא כי כלל העבירה ביום 5.6.08 סך של 45,228 ש"ח לטובת תיק הוצאה לפועל שהתנהל נגד החייב על ידי אחד מנושיו- חברת הגבס א.סיני (1998) בע"מ.

הנאמן מבקש להורות כי כלל תשיב אף כספים אלו לקופת הפש"ר.

עיינתי בטענות הצדדים, לרבות בעמדתו של כונס הנכסים הרשמי ולהלן החלטתי:

1.                  עניין לנו בשתי סוגיות;

א.         האחת, מהו סכום החוב של החייב אותו רשאית כלל לקזז מכספי החייב המוחזקים בידה?

ב.         השניה, חיובה של כלל בכספים שהעבירה לתיק ההוצאה לפועל לאחר שניתן צו הכינוס כנגד החייב.

2.                  אשר לסוגיה הראשונה : לכאורה, הרי כלל בענייננו הינה נושה מובטחת ובעלת שעבוד. אשר על כן, סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל אשר קובע את תחולתו של סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל עליה, דבר אשר אינו מגביל את יכולתה לגבות את שיעור הריבית המוסכמת.
אלא מאי? מעמדה של כלל כנושה מובטח אינו פוטר אותה מחובת תום-לב וזהירות כלפי נושיו האחרים של החייב, העשויים להפגע מאורח התנהלותה (לעניין זה, ראה פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף). קיים יותר מטעם לפגם במצב בו נושה מובטח האוחז בידו סכומים אחרים השייכים לחייב בתור בטוחה, ממלא פיו מים, ונוקט במשך שנים ב"שב ואל תעשה", וזאת תוך שהוא יודע היטב כי הריבית החריגה ממשיכה להצטבר, ופוגעת יותר ויותר ביתרה שנותרה עבור הנושים האחרים. התנהלות שכזו, במלוא הכבוד הראוי, הינה בבחינת אדישות (אם לא גרוע מכך) לנזקם של אחרים, ובוודאי שלא ניתן לקבלה מקום בו עסקינן בגוף בעל נסיון משפטי וידע כגון המשיבה דנן.

3.                  אין די בכך כי בית המשפט יסתפק ב"נזיפה" ובהצבעה על "טעם לפגם" בהתנהלות גוף שכזה, וזאת באשר ספק גדול אם נזיפה בדיעבד תועיל או תגרום לגוף כזה לשקול שקול-היטב את התנהלותו במקרים דומים.
בענייננו, הרי חרף התחמקותה של כלל, הרי עולה במפורש כי ידעה על צו הכינוס לכל המאוחר ביום 6.8.06, עת קיבלה ואישרה הודעה מטעם כונס הנכסים הרשמי. אעיר, כי בעניין זה אין כל רבותא אף אם החייב נהג בחוסר תום-לב, לא שיתף פעולה עם הנאמן וכך הכשיל גילוי מוקדם של הכספים. זאת, באשר לא החייב פושט הרגל (אשר ממילא לא יזכה במאומה מן הכספים דנן) הוא אשר "נענש" בשל התנהלות זו, אלא נושיו הרגילים, אשר לא חטאו במאומה.